ריבונות משותפת כברירת מחדל:
סכסוכים לאומיים ופתרונות דיפרנציאליים
מאמר זה נועד לתרום לדיון חדש/ישן הנוגע לנוסחאות העקרוניות והמעשיות לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני. מצד אחד הוא מניח שהכיבוש הישראלי הממושך בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, המשך התפשטות ההתנחלויות הישראליות וכשלון המשא ומתן המדיני, מעלים בספק את מידת הישימות של פתרון שתי המדינות. נראה כי גורמים אלה ממחישים גם את כשלון עקרון החלוקה, שהפך מאז 1937 לעקרון הדומיננטי להתמודדות עם הסכסוך הלאומי בפלסטין המנדטורית. מצד שני המאמר מעלה תהיות לגבי אפשרות המשכיותה של המציאות הקיימת, הבנויה על ריבונות ישראלית בעלת מאפיינים קולוניאליים מובהקים, המרוקנת את התביעה הפלסטינית לריבונות מכל תוכן. מציאות זו, המתוחזקת באמצעות זמניות ממושכת תוך התפשטות מרחבית, סותרת את עקרון שתי המדינות, אך גם איננה מאפשרת את התפתחותן של חלופות אחרות.
המאמר גורס כי כבר כיום ישנה מדינה אחת במרחב שבשליטת ישראל, אך זוהי מדינה לא דמוקרטית ולא שוויונית. המאמר מדגיש כי פתרון המדינה האחת לא יוביל בהכרח לסיום הסכסוך הישראלי־פלסטיני משום שמדינה אחת יכולה להיות גם מדינת אפרטהייד. לכן, המאמר טוען שהדיון בפתרון המדינה האחת לא יכול שלא לכלול התייחסות לאפשרות שצד אחד במסגרת מדינית אחת יהיה נתון לשליטתו של צד שני. כתוצאה מכך, כפי שממחיש המאמר, ההצדקות לריבונות משותפת חייבות לכלול מסגרת מדינית שוויונית ודמוקרטית במישור המעשי והעקרוני גם יחד.
לצורך העמקת הדיון, המאמר מציג מודלים תיאורטיים לפתרון סכסוכים המקובלים בספרות המקצועית. בעקבות כך, המאמר דן במצב הקולוניאלי המורכב שנוצר כתוצאה מכיבוש 1967 ומציג, על רקע זה, הצדקות אפשריות לפתרונות שאינם מבוססים על חלוקה דיכוטומית של שטח המריבה. פתרונות אלה כוללים הסדרה דיפרנציאלית של המרחב בין הים לנהר, כך שתתאפשר ריבונות משותפת תוך כדי חלוקת מרחבי מחייה נפרדים לשני הלאומים החיים בשטח זה.
לקריאה המאמר נא ללחוץ כאן. | 
